הורים רבים מודאגים, מורים רבים מתמודדים וכולם מדברים על כך שיותר ויותר ילדים היום סובלים מהפרעת קשב וריכוז. האומנם?
אמיתות:
פעמים רבות נראה ילדים ומבוגרים שאינם קשובים (חולמים, מוסחים מכל רחש, טרודים במחשבותיהם) מתפרצים (פיזית או מילולית), מראים חוסר שקט מוטורי (מרבים להתנועע, משנים צורת ישיבה, חייבים להחזיק משהו ביד ולהתעסק איתו, מתופפים על השולחן, רגל קופצנית ועוד) ועוד התנהגויות כאלה ואחרות. הנטיה הטבעית היא לאמר שיש להם הפרעת קשב וריכוז, אלא שלא תמיד כך הוא.
לא כל מי שאינו קשוב הוא בהכרח בעל הפרעת קשב וריכוז. הפרעת קשב וריכוז היא מצב רפואי המוגדר ב- DSM-IV (ספר המחלות הפסיכיאטרי האמריקאי) וב-IDC10 (המקביל האירופאי). ההגדרה המקובלת בארץ היא ההגדרה האמריקאית. היא כוללת קשיים בקשב ו/או קשיים לשמור על רמת ריכוז אחידה לאורך זמן ו/או תנועתיות יתר ו/או אימפולסיביות.
התסמונת קיימת מלידה ועד יום מותו של האדם, אם כי לעיתים באה לידי ביטויי בשלבי חיים מסויימים ואינה ניתנת לריפויי. השלכותיה באות לידי ביטויי בכל תחומי החיים ולא רק בביה"ס. הגורם להפרעת קשב וריכוז הוא נירולוגי. לעומת זאת, ילד שיש לו רגישות יתר ירבה לנוע ולזוז כי הבד של החולצה או התווית מפריעים לו. ילד הרגיש לרעשים ינסה לכסות את אוזניו בידיו. ילד שהוריו מתגרשים והוא מוטרד מהמצב שנוצר, עסוק במחשבות "מה יהיה איתי", לא בדיוק יקשיב למורה. ילד עייף מתפקד כילד לא מרוכז ועוד דוגמאות.
מיתוסים:
לא אחת אני שומעת מהורים אמירות כמו: בכל מקרה אני לא אתן לו רטלין. אז מה זה משנה? למה צריך אבחון?" ובכן האבחון חשוב כי כשאנו יודעים מה הבעיה, יש גם כיוון לטיפול. כפי שהסברתי בראשית הכתבה, לא כל ילד שלא קשוב בכיתה ולא כל ילד שמרבה לזוז על הכיסא הוא ילד עם הפרעת קשב וריכוז.
לעיתים האבחון יגלה כי לילד אין דרכי עבודה יעילות, אולי יעלה בעיית זיכרון או ראיה ברגע שנטפל בבעיה, "תיפתר בעיית הקשב", אך ללא אבחון לא היו מגלים מה הסיבה האמיתית לעובדה שהילד לא היה קשוב.
בנוסף, אם נמצא כי לילד יש הפרעת קשב וריכוז, יש מה לעשות. יש דרכי התמודדות נוספות עם הפרעת הקשב ושלעיתים נמצאות יעילות כמו: טיפול משלים, טיפול קוגנטיבי, השלמת פערים בלמידה, עיצוב התנהגות, הדרכת הורים ועוד.
"הילד שלי רק בגן הילדים. לא ייתכן שיש לו בעיית קשב וריכוז". אם הבנו שהפרעת קשב וריכוז היא תסמונת מולדת, הרי שבהחלט ניתן לזהות אותה בקרב ילדים צעירים ואפילו בקרב תינוקות. אומנם נכון שילדים צעירים לעיתים פעלתנים יותר, יש טיפוסים שהם אנרגטיים יותר ויש ילדים שהבשלות שלהם איטית יותר. יחד עם זאת, יש תינוקות שכבר בגיל ינקות הם חסרי שקט, לא ישנים כפי שמצופה מתינוק בן גילם, יש קשיים בהאכלה, הם מרבים לבכות ועוד.
איש מקצוע מומחה בתחומו, יוכל לבדוק האם תינוקות לא שקטים אלה או "הילדים השובבים בגן" הם רק שובבים או שיש להם הפרעת קשב. האבחון אינו קל, אך איש מקצוע מנוסה יסתכל על "התמונה השלמה". מה תדירות ההתנהגות? מה עוצמתה? עד כמה היא פוגעת בהתפתחותו הטבעית / התקינה של הילד? עד כמה היא מקשה על סביבתו הקרובה ובעזרתכם ההורים והמחנכים תתקבל הדיאגנוזה הנכונה.
"הבן שלי אובחן כ-ADD, עכשיו הוא מקבל רטלין, אז הכל יהיה בסדר". ובכן, לא בדיוק. אין מרפא להפרעת קשב וריכוז. הטיפול התרופתי מרגיע את הילד עם תנועתיות היתר ועוזר לילד החולמני להיות מרוכז אך לעיתים לא די בכך. תלמידים שאובחנו בגיל מאוחר יחסית, צברו כבר פערים לימודיים והדימויי העצמי שלהם נמוך. יש לנצל את הזמן בו הילד תחת השפעה תרופתית ולסייע לו בזמן זה בהשלמת הפערים הלימודיים (שיעורי עזר, הוראה מתקנת, הקניית אסטרטגיות למידה) ובהעצמה אישית. אם כך ננהג, נסייע לילדינו בדרך הטובה ביותר.
