החזרה לביה"ס

עוד מעט מסתיימים החגים ואז באמת תתחיל שנת הלימודים. עד חנוכה אין חופשות. (תשעה שבועות, ספרתי). מרבים ההורים מאושרים, סוף סוף הילדים מסודרים, חוזרים למסגרת. והתלמידים? האם גם הם מאושרים לחזור לספסל הלימודים?

איך מעוררים מוטיבציה

בשבועיים האחרונים של החופש הגדול כשעבדתי עם מקצת מתלמידי לקראת החזרה לביה"ס, ראיתי כי הזיק שבעיניהם כבה. אצל הראשון חשבתי אולי זה סתם יום לא טוב. השני, אולי עייף? אצל השלישית, פשוט שאלתי: "מה קרה?" נחרדתי מהתשובה. "החופשה נגמרה". ברגע ששמעתי מילים אלה, היכו בי כברק דבריה של אמא לאחת התלמידות שביום חלוקת התעודות אמרה לי וחיוך על פניה: "איזה יופי החופשה מתחילה. עכשיו חודשיים אני משוחררת מהטלפונים של המורה". האין זה נורא?

מרבית תלמידי במרכז הם בעלי לקות למידה ו/או הפרעת קשב וריכוז. במהלך חופשת הקיץ, מרביתם פרחו. הם היו עסוקים ומאושרים. חלקם עבדו, אחרים היו במחנות הקיץ של תנועות הנוער, בטיולים משפחתיים (חלקם בחו"ל), עסקו בפעילויות פנאי שמעניינות אותם והכי חשוב, כמעט ולא ספגו ביקורת מהסביבה. מה קרה? הייתכן?

הורים רבים "שבעי תלאות בי"ס" יושבים עם ילדיהם ערב תחילת הלימודים ומוציאים מהם מעין הבטחה ש"השנה יהיה בסדר". "השנה אשתדל". באופטימיות מסדרים את תיק ביה"ס עם "הרכש החדש" של ספרים מחברות, קלסרים ושאר אבזרים. לרוב לא חולפים שבועיים וסדקים ראשונים נבקעים. מה קרה?

הורים רבים מתלוננים כי לילד אין מוטיבציה ללמוד. "הוא כל כך מוכשר" הם אומרים. "כשהוא רוצה הוא יכול". "אם רק היה עובד בביה"ס כמו כשהוא יושב על המחשב….". "לראות טלויזיה היא יכולה שעות….". "את הפעולה לצופים היא תמיד מכינה…", ועוד ועוד תיסכולים כאלה ואחרים.

בואו ננסה להבין מה קורה.

עובדה מס' 1: ילדיכם אכן מוכשרים. כמעט כל מחקר שנעשה מגלה שתלמידים עם לקות למידה ו/או הפרעת קשב הם אנשים אינטליגנטיים.

עובדה מס' 2: למרות כל כוונותיהם הכנות, ילדיכם לא מצליחים במידה בה הם ציפו / אתם ציפתם.

עובדה מס' 3: פער זה גורם לחוסר איזון (דיסוננס) שאיתו יש להתמודד. אי ההצלחה גורמת להם לתהות: "האם אני באמת חכם כמו שההורים אומרים לי?" "עד מתי אשמע את המשפט יש לו פוטנציאל. חבל, אם רק היה עובד יותר….". ואנחנו ההורים, מיד מסיקים: "אין לו מוטיבציה ללמוד". האומנם?

האם אנו באמת מודעים למה שקורה לילדינו בביה"ס מידי יום, שעה שעה? לילדים יש קשיים אובייקטיביים. שום הבטחה שהם הבטיחו בבית לא תקל עליהם את ההתמודדות היומיומית בכיתה. בגלל קשיים אלה לעיתים הם לא עומדים בקצב בכיתה בה הם לומדים. דרכי ההוראה בכיתה הן לרב מסורתיות – פרונטליות והשיקול של כמות החומר הנלמד גוברת על איכות ההוראה. לחלק מהתלמידים יש תהליכי עיבוד מידע מעולים, אך איטיים. המורה כבר מזמן עברה נושא, הם עוד חושבים ומעבדים את מה שנאמר קודם לכן. לחלקם יש קושי בשליפה. הם יודעים את התשובה. היא "עומדת להם על קצה הלשון" וחסרות להם המילים להביע את מחשבותיהם. אלה הן רק שתי דוגמאות מיני רבות. האם אנחנו כהורים מודעים לכך? האם לנו במקומם היה נוח במצבים אלה?

לתלמיד עם לקות למידה יש מוטיבציה. המוטיבציה שלו היא לשרוד. הילד מוכשר, כבר הזכרנו את זה? אתם בעצמכם מתגאים לא אחת בדברים שהוא עושה (כמובן מחוץ לשעות הלימודים). עכשיו תחשבו על אותו חכם ומוכשר שבגלל תהליכי עיבוד מידע איטיים או בגלל קשיים בשליפה (ואלה רק שתי דוגמאות), מרגיש שהוא אינו עומד בקצב של הכיתה. יחד עם זאת הוא צריך להיות דרוך כי בכל רגע נתון המורה יכולה לשאול אותו שאלה והוא לא יהיה מסוגל לענות את התשובה. איזו בושה! מה יחשבו עלי החברים? ומכאן הכדור מתגלגל מהר במורד הגבעה והיגענו להימנעות המפורשת על ידינו לא אחת כאדישות או חוסר מוטיבציה. אך הורים יקרים, האם ברור לנו כי משהו אחר מניע את הילד שלנו והופך למשמעותי במערכת השיקולים שלו?

מה יעדיף לילד מבריק עם קשיי קריאה? לקרוא קריאה מגומגמת בכיתה לפני כולם ולהרגיש כ"שוטה הכפר" או להצחיק את כולם, לקבל נזיפה ולצאת מהכיתה כעונש? ברוך שפטרנו, הפעם ניצלתי הוא אומר בליבו. הבחירה של הילד היא להיות הליצן המקובל ולא טיפש השכבה. המוטיבציה שלו היא לשרוד עוד יום בבי"ס, לא להיות מושפל להיות לפני החברים.

אז מה עושים?

1. צריך להבין את מה שעובר על הילד תוך דיאלוג כן איתו מנקודת המבט שלו.

2. צריך להבין לעומק את ממצאי דו"ח האבחון שעבר: להכיר את נקודות החוזק של הילד לצד השלכות הלקות על תיפקודו.

3. לסייע לו בצורה המותאמת לצרכיו הייחודיים ובמקביל לעודד פעילויות אחרות בהן הוא מצטיין.

4. להיכנס לדיאלוג עם ביה"ס באשר לאפשרות שילוב דרכי הוראה מותאמות לילדכם במסגרת השיעור הרגיל. כן, יש דבר כזה.