כמו בכל שנה, ה-1 בספטמבר מתדפק על דלתנו, היום הראשון ללימודים. איזו התרגשות! ההתרגשות וההתחדשות מורגשות באויר בקרב הצוותים החינוכיים, ההורים והילדים. בעיקר בפני אלה שלפניהם התחלה חדשה: כניסה לגן, כניסה לכיתה א', כניסה לחטיבת הביניים ולתיכון.
כמו בכל שנה, אחד מארגוני המורים או שניהם מנסים לממש את הצהרת סכסוך העבודה עליה הכריזו מבעוד מועד, ורק בית הדין לעבודה מונע את השביתה (עד האיום הבא). אבל בניגוד לכל השנים הקודמות, השנה נוספה לנו הפתעה, אורחת בכל מסגרת חינוכית – הקורונה.
מה לא נאמר על הקורונה? מגיפה, מחלה קשה, מחלה הפוגעת במבוגרים, מחלה שסטטיסטית לרב אינה פוגעת בילדים, מחלה הגורמת למשברים אישיים, למשברים כלכליים, ובקיצור, מחלה שמשנה את חיינו לבלי הכר בכל אחד מתחומי החיים.
הקורונה איתנו כבר כחצי שנה, ונראה שביקורה יתארך בעוד כמה חודשים לפחות. האם הכל באמת כל כך רע? לדעתי זו רק זווית הראיה. בואו נראה בקורונה הזדמנות, או כמו שאומרים, לעשות מהלימון לימונדה.
נכון, התשתיות לא כולן מושלמות. לצערי, יש עדיין ילדים רבים מידי ללא מחשב ויישובים ללא אינטרנט. חייב להימצא פיתרון עבורם. אבל אלה שיש להם את הטכנולוגיה בבית…
האם לא תמיד רצינו שהמחשב והטלפון החכם לא יהיו רק "זוללי הזמן" של הילדים, אלא שישמשו כמאגרי מידע וכאמצעים טכנולוגיים דיגיטליים ללמידה, להבעה וליצירה? אז בואו נתחיל להכין את הלימונדה.
אתחיל ממספר התלמידים בכיתה. מרבית התלמידים ילמדו ב"קפסולות" או ב"קופסאות". המשמעות היא לימודים בקבוצות קטנות של כ-18 תלמידים בלבד.
האם לא תמיד רצינו שילדינו ילמדו בקבוצות קטנות? קבוצות שתאפשרנה להכיר כל תלמיד ולתת לו את היחס האישי לו הוא זקוק? שאפשר יהיה לראות את הילד/ה כאדם מעניין, עם סיפור חיים, בעל תחביבים ולא רק מצליח או מתקשה בלימודים?
שימוש בטכנולוגיה – תמיד קיטרנו שמערכת החינוך לא מותאמת למציאות בה אנו חיים. לא רק שהיא לא מכוונת את הילדים לחברת העתיד, אלא היא נשארה עשרות רבות של שנים מאחור. אנחנו חיים בסביבה טכנולוגית מתקדמת, דינמית, עובדים בצוותים ובמרחבי עבודה ונשענים על הטכנולוגיה בכל מהלך יומיומי או עיסקי. ואילו בביה"ס עדיין לא ויתרו על לוח וגיר (שעבר הסבה ללוח לבן וטוש), יושבים ליד שולחנות כמו בימי המהפכה התעשייתית, וכשמכניסים מחשב או טאבלטים לכיתות, לרב לא משתנה דרך ההוראה אלא קוראים מהמסכים את הספר הדיגיטלי.
יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם בתי הספר לחינוך מיוחד שהשכילו לרתום את הטכנולוגיה ככלי המקדם את התלמידים. הטלפון הנייד מהווה גורם למלחמת עולם. הרי בקלות הוא יכול לשמש ככלי למידה מעצים. אך הס מלהזכיר. הוא מוקצה מחמת מיאוס.
אז הנה החדשות הטובות. לאחר הלם הקורונה הראשוני, משרד החינוך והמורים מתעשתים. זה לא עניין של מה בכך לשנות אופני חשיבה, למידה והוראה בן ליל, אך אני יכולה להעיד מנסיוני האישי, כי קיץ זה הוקדש להיערכות מאסיבית במשרד החינוך בנושא הלמידה מרחוק. לכלל המורים ולמדריכי המורים הועברו הדרכות מפי מייטב אנשי המקצוע בנושא השיעורים המקוונים.
נושאי ההדרכות התייחסו ל: מהו שיעור מרחוק, כיצד נבנה שיעור מרחוק, מה תפקידו של המורה בהוראה מרחוק, מהי למידה היברידית, היכרות עם כלים דיגיטליים, פותחו תכנים ייעודיים ועוד. נכון, עוד ארוכה הדרך והדברים לא מושלמים. אבל אם תמיד אמרנו שמערכת החינוך זקוקה לניעור קל, אז עכשיו היא חווה גל צונאמי ענק. הגל מתרומם לגובה רב ומרים את כל המערכת למקום גבוה טוב יותר.
אחריות. אלה מכם שמכירים אותי, יודעים שמזה שנים רבות אני טוענת שלמידה היא תהליך אישי שכל לומד חווה בדרכו שלו. לכן, אני רואה בעידן הקורונה הזדמנות. הזדמנות לכל לומד (החל מהגילאים הצעירים) לקחת אחריות על הלמידה שלו. למצוא מתי נכון לו ללמוד ובאיזה אופן. האילוץ שלא לכל תלמיד יש מחשב, ושמספר ילדים במשפחה חולקים מחשב אחד, מזמנת שכל תלמיד יבחר את השעות המתאימות לו ללמידה. לא אחת נכתב על כך ששעות הבוקר מאוד קשות ללמידה בקרב רבים מהמתבגרים. הנה יש להם אפשרות להתחיל את היום הלימודי שלהם מאוחר יותר, ולאפשר לצעירים במשפחה ללמוד בשעות הבוקר. כל תלמיד יכול להיכנס באופן חופשי לשיעורים שלו, לשיעורים ולתכנים המוקלטים שהכינו במשרד החינוך, לגלוש ברשת ולהגיע לאתרי קורסים במיגוון נושאים, לאתרי מידע, לעיתוני ילדים ונוער מרתקים בנושאי מדע, טבע ועוד.
נכון, זה מחזיר את האחריות ההורית. להיות קצת יותר עם הילדים. לא להיות המורים שלהם. כן לכוון אותם, להסביר מה כן ומה לא, מה מומלץ וממה מומלץ להימנע, לראות מקרוב את התפתחותם, לחזק, להעצים להתפעל. להיות שותפים לדרך.
הקורונה כבר כאן. היא מתבססת. בואו לא נשלול את הדברים מראש. בכל חצי כוס ריקה, יש חצי כוס מלאה. בואו ננצל את ההזדמנות לצמיחה.
