זהו הפוסט השלישי והאחרון המתעד את הסיור המקצועי שחוויתי בבי"ס יסודי בשוויץ. לאלה מכם שהצטרפו רק עכשיו לקריאת הפוסטים שלי, אני ממליצה לקרוא את שני הקודמים העוסקים במערכת החינוך בשוויץ.
ליחצו כאן לקריאת רשמים ממערכת החינוך בשוויץ – חלק א'
ליחצו כאן לקריאת רשמים ממערכת החינוך בשוויץ – חלק ב'
להזכירכם, מלכתחילה בחרתי לשתף אתכם ברשמי הסיור בביה"ס כיוון ששבועות רבים אחרי הסיור אני עדיין נפעמת ממה שראו עיני. אני עדיין נדהמת בעיקר מהשקט, מהרוגע ומהניקיון הבוהק בכל פינה. ובכן, מה קורה שם בכיתות?
אקדים ואומר שההטרוגניות התרבותית בולטת בכל כיתה. לצד התלמידים השוויצרים בהירי העור, יושבים תלמידים מלוכסני עיניים, כהי עור, בנות עטויות כיסויי ראש כאלה ואחרים, בקיצור, מה שנקרא מיקרו-קוסמוס. להזכירכם, ביה"ס המדובר אינו בי"ס פרטי המשרת את ילדי הדיפלומטים הזרים, אלא בי"ס ציבורי בשכונת מגורים טיפוסית הממומן מקופת העיריה וקולט מהגרי עבודה. כל התלמידים דוברים צרפתית וגרמנית ברמות שונות, אך יש לזכור כי בקרב 80% מהלומדים אין מדובר בצרפתית או בגרמנית כשפת אם. למרות זאת, צרפתית וגרמנית הן השפות היחידות הנשמעות בביה"ס הן במהלך השיעורים והן בהפסקות. (מבחינה זו זה מזכיר לי את ביה"ס הבינלאומי בו למדו ילדי בעת שהותנו ביפן. למרות המיגוון הרב מבחינת ארצות המוצא של התלמידים ושל הסגל בביה"ס דיברו בעיקר אנגלית וקצת יפנית).
חינוך שוויצרי
למעט יומיים בשבוע בהם הלימודים מסתיימים בצהריים, בשאר הימים הלימודים נמשכים עד שעות אחה"צ (השיא עד 17:10). מנהל ביה"ס, מר Morice Rebetez, הכניס שינויי לביה"ס עם כניסתו לתפקיד לפני מספר שנים. מעבר ללימודי הליבה בהם מחוייב כל תלמיד, התלמידים בוחרים את מקצועות הלימוד וההעשרה בהם ישתתפו. לרשותם מיגוון מקצועות כמו: נגינה בחליל, נגינה בהרכב, העשרה במדעים, העשרה בשפה, העשרה במתימטיקה ועוד. (זוכרים שזה מעין בי"ס קהילתי?). בכיתה ה' בה ביקרנו שאלנו כמה מהם בחרו בהעשרה במדעים ומתימטיקה. מרבית תלמידי הכיתה הרימו יד. כששאלנו מדוע, קמה תלמידה עטויית רעלה ואמרה שהיא רוצה להיות חוקרת כשתהיה גדולה. תלמיד אחר ענה שזה פשוט מעניין. מנהל ביה"ס הסביר כי גילה ששניים מהתלמידים בביה"ס מוכשרים מאוד בג'ודו. הוא בדק אם ילדים נוספים יצטרפו לקבוצת ג'ודו במידה ותיפתח. לאור ההיענות, לא עבר זמן רב ונפתחה קבוצת ג'ודו.
נכנסנו לשיעור אנגלית בכיתה ז'. זו להם השנה הראשונה ללימודי אנגלית. קיבלנו את האפשרות להציג את עצמנו בפני התלמידים. כל אחד מאיתנו (מורים וחוקרים בתחום החינוך) אמר על עצמו מספר מילים (שם, מאיזה מדינה הגיע ובמה הוא עוסק). נערך מעין חידון בכיתה סביב תירגום הדברים שאמרנו. התלמידים (בהצבעה) תירגמו את דברינו לצרפתית. היו תרגומים משעשעים אך בלטה עבודת צוות של התלמידים. היה יפה לראות איך הם עוזרים אחד לשני בתירגום ולא מתחרים אחד בשני.
כששאלנו מה הם לומדים עכשיו, המורה הייתה גאה לספר כי הם עוסקים בהיבטים של מלחמת העולם השניה. לפני כמה שיעורים הם ראו סרט על השואה. עכשיו הם קוראים ספר (ספר ילדים המותאם ברמת השפה לרמת מתחילים) על ילד יהודי ניצול שואה שלאחר שנים רבות פגש את מצילו בצרפת. הילדים שמחו להראות לנו עד היכן קראו בספר ומה הם מבינים. להזכירכם, לא מדובר בבי"ס יהודי. שאלתי לתומי אם הנושא לא קשה לילדים. המורה אמרה שהצפיה בסרט הייתה קשה לחלק מהם, אבל במסגרת ציון למעלה מ- 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השניה, זו תקופה שתלמידים בגילם חייבים להכיר. במסגרת הדיון בנושא הם דנו גם בנייטרליות של שוויץ בזמן המלחמה. אך זה לא היה הנושא המשמעותי היחיד הנדון בשיעורי אנגלית. לביה"ס הגיעה תלמידה פליטה מסוריה. כמובן שהתנהל דיון על מלחמת האזרחים ומשמעות החיים כפליט. מבינים מהי למידה משמעותית?
משם עברנו לכיתה ה' לשיעור שפה. הילדים קראו בספר ונדרשו לענות על שאלות. היפה היה שלכל תלמיד היה רשם קול לידו אותו קיבל ממרכז הטכנולוגיה הבית ספרי. הרעיון היה שיפור הקריאה. המורה מודע לזה שתלמידים לא תמיד מרגישים לקרוא בנוח לפני הכיתה, אך הוא לא מוותר בעניין הקריאה ורוצה להגיע למצב בו כל תלמיד ירגיש בנוח לפני הכיתה. כך נולד רעיון ההקלטה. המורה ארגן השאלה מאורגנת של רשמקולים לכל התלמידים לתקופה קצובה. בכיתה המורה קורא את הטקסט הנבחר בקול ואח"כ התלמידים קוראים אותו (בקריאה דמומה) מספר פעמים. לאחר מכן נעשיית עבודה על הטקסט שקראו. ומה עם ההקראה? התלמידים מתחלקים לזוגות ומתפזרים במרחב. אפשרי על הספה, על הכריות, אפשרי גם מחוץ לכיתה (זוכרים את המסדרון?) אבל בטווח סביר ושם הם עובדים בזוגות. קוראים האחד לשני ומתקנים האחד את השני. כל אחד מקליט את עצמו ברגע שהוא מרגיש מוכן והקלטה זו היא המושמעת בפני הכיתה. אצלנו אפשר לאמץ את הרעיון ולהקליט בסמרטפונים. מימלא התלמידים משתמשים בהם כל הזמן בזמן השיעור…… הבנו מהי הכלה?
וכך אפשר להמשיך עוד ועוד.
אז מדוע זה מצליח להם שם בשוויץ?
מסקנות:
כשילד רואה מגיל צעיר את ביה"ס קודם כל כמקום בילויי משפחתי בשעות אחה"צ ובימי הסופ"ש, בי"ס לא ייתפש אצלו כמקום לא נעים.
תיאורית "החלונות השבורים" (*) הוכחה פעם נוספת.
כשהציוד בביה"ס אישי (שולחן וכיסא) ויש הקפדה על מניעת הבלגן מראש, הונדליזם נמנע והניקיון נשמר.
כשמבנה הכיתה מזמין (מיקום שולחנות התלמידים לא בטורים, פינת קריאה, ספת התרגעות ועוד), הכיתה תישאר נעימה ומסודרת. כשעבודות התלמידים ניתלות על הקירות והתיקרה, הן לא תיתלשנה. כשנועלים את הכיתה בהפסקת הצהריים ובסיום יום הלימודים, לא יהיו מעשי וונדליזם בכיתות. (אם יש פעילות בכיתה בשעות אחר הלימודים יש אחראי לשמירת שלמות הכיתה והציוד).
כשלתלמיד יש אפשרות בחירה של חלק מהמקצועות אותם ילמד, המוטיבציה ללמידה עולה.
כשיש התייחסות אישית לכל תלמיד וצרכיו (חוג ג'ודו, קריאה לרשם קול, סיוע לתלמידים עם לקויות למידה ועוד) המוטיבציה ללמידה עולה.
כשהלמידה משמעותית, יש מוטיבציה ללמידה.
נכון שאנחנו מדינת ישראל, מדינה החיה במציאות הכל כך שונה של המזרח התיכון, אבל כלום אין מה ללמוד ממערכת החינוך בשוויץ?
בואו נתחיל את השינויי "בקטן", כל אחד מהמקום שלו ולכולנו יהיה טוב יותר.
(*) תאוריית החלונות השבורים הוצגה ע"י וילסון וקיילינג בשנת 1982 כמסבירה מדוע בשכונות מסויימות מתפתח פשע לעומת שכונות אחרות. לטענתם, אלימות היא תוצאה בלתי נמנעת של אי סדר. אם נשבר חלון ולא מתקנים אותו האנשים בסביבה מסיקים שלאף אחד לא איכפת ואף אחד לא אחראי. במהרה, יישברו חלונות נוספים ותחושת האנרכיה תגבר. מפתחי התיאוריה טוענים שהפשע מדבק. הוא מתחיל בגלל משהו פיזי (חלונות שבורים) אך מביא להתנהגות שלילית של קהילה שלמה. תיאוריה זו פועלת גם ההיפך. כשהסביבה נקיה ומטופחת, כולם שומרים עליה ככזאת.
